שר החינוך  פונה למסיימי י"ב (כאן) 
הוא לא מנסה להרגיע, להגיד שסוף המלחמה הנוראה הזו קרב. הוא לא מנסה לזרוע תקווה לשלום, לסוף. הוא לא מעודד עשייה עצמאית, חשיבה, יזמות. הוא מעודד ציות, הוא מעודד הליכה בתלם. וזה בסדר כנראה, כי הוא שר החינוך.
אבל הוא גם שולח, במילים שלו, את הצעירות והצעירים האלה אל שדה הקרב.
הוא שולח אותןם להלחם ואולי אפילו, חס וחלילה, להיפגע. חמושות/ים בתודעה מסולפת ומכוונת, לפיה מותם של צעירים מוקדש על מזבח הלחימה, (שהיא כמובן מוצדקת לחלוטין), לפיה צה"ל המוסרי מגלה תמיד רגישות לאחר, לפיה המלחמות לא השחיתו את המוסר ואת האחווה המושלמת של עם ישראל וגם עכשיו הן אינן עושות זאת.

שר החינוך שולח אתכן/ם, בוגרות/י יב' יקרות/ים, אל שדה הקרב.
הוא מדבר (תוך שימוש בציטוט של עמוס עוז!!) על חשיבות הסיפור, הסיפור שלנו כמובן. הוא מזין אתכן/ם בזיכרון קולקטיבי מסולף, לפיו כאשר הוקמה המדינה היא הגישה את ידה לשלום לאויביה, לפיו המדינה נתנה תמיד זכויות שוות (!!) למיעוטיה, לפיו הגיעו היהודים לארץ לאחר אלפיים שנות גלות מתוך אמונה שמדינה היא בסיס לטוב ולמוסר (ולא מתוך בריחה מפגיעה דתית, למשל).

שר החינוך שולח ילדות וילדים לשדה הקרב והוא עושה חינוך.
חינוך לאומי, חינוך מיליטנטי, ומפטם אותן/ם בגאווה. אבל הוא לא נותן להן/ם אפשרות לחשיבה עצמית, לביקורתיות, לפתיחות ומציאת האמת שלהם. הוא לא מדבר איתם/ן על קשב, על חמלה, על רגישות לאחר. הפסקה שהוספה, בוודאי על-ידי יועצי תדמית, לקראת הסוף, איננה עונה על זה. היא מדברת על "אחדות העם". אותה אחדות מופלאה שבמסגרתה להיות שמאלנית במדינה הזו נהיה סכנה. הוא מדבר על חשיבות השייכות והעצמיות והאני. אבל הוא לא מדבר על הדבר החשוב ביותר, בעיני, שאיתו צריך להוציא ילדות וילדים ממערכת החינוך, במיוחד לעיתות של מלחמה – הוא לא מדבר על האחר.

על אותו "האחר הוא אני" שהוא כל-כך התגאה בו.

זו לא מערכת החינוך שאני רוצה להיות בה חלק, כבוד הרב השר שי פירון. אלה לא הבוגרות/ים שאני רוצה. ואולי במקום לשלוח אותן/ם מיד לשדה הקרב – אולי במקום זה קודם נשמע אותם/ן, נשוחח איתן/ם, נלמד אותן/ם להביע דעה. אולי נלמד אותן/ם, במקום ישר ללחום – לדבר.

התלמידה ש' – "אז מיעוט לאומי יכול להיות קבוצה שרוצה שטח ועצמאות אבל היא חיה במדינה ששיכת ללאום אחר?"

אני – "כן, בהחלט"

ש' – "יש מיעוטים כאלה בעולם היום?"

אני – "כן… למשל המיעוט הפלסטיני. הוא חי תחת השלטון היהודי אבל שואף לעצמאות ולשטח משלו".

התלמיד א' – "סליחה נעמה.. אני לא רוצה להישמע חצוף אבל.. אסור לך לומר את דעתך בכיתה. המחשבה שהפלסטינים הם לאום היא דעה, לא עובדה. אני בכלל חושב שזאת סתם המצאה ולא קיים לאום פלסטיני. את לא יכולה להגיד לנו שקיים לאום כזה כי אסור לך להגיד עמדה פוליטית בכיתה".

היום פורסם על החלטת בית הספר "אורט גרינברג" בקרית טבעון לזמן את המורה אדם ורטה לשימוע שלפני פיטורין, בגין התבטאויות פוליטיות והבעת עמדתו האישית בכיתה. המקרה הזה גרם לי לחשוב על השיחה הנ"ל שהתקיימה לא מזמן בכיתתי ועל רבות כמותה שמתרחשות בשיעורי ולתהות מתי יגיע המכתב או אולי מדוע הוא  עדיין אינו מגיע אלי.

נראה כי המגמה העיקרית במתודיקה וגם במהות התימות של מערכת חינוך הישראלית איננה שאילת השאלות. הבעת עמדות אישיות איננה רצויה והעלאת תהיות איננה מתבקשת. החשוב הוא הידיעה, הפנמה של אמת מוחלטת וחד משמעית. לעומת המהות הנוקשה הזו, בחיים שלנו, החברה האנושית, ישנה סקרנות גדולה ותהיות רבות עולות לנו וסימני שאלה רבים צצים בכל רגע נתון. כך למשל, יש לשאול שאלות כגון מהו הפוליטי והאם מקומו בתוך או מחוץ למערכת החינוך, אם לא אז מדוע ואם כן אז כיצד?  מהי עמדה, או דעה? מה נחשב במערכת החינוך הישראלית כדעה? האם אכן אסור למורה להביע את עמדותיו ואם כן – מדוע? וכן – האם ישנו יחס שווה לאיסור על הבעת עמדה לגבי כל עמדה באשר היא, או שמא נעשית אפליה בקרב העמדות השונות ובעליהן ובעלותיהן, ואם כן – מהו המסר?

כיוון שמערכת החינוך אוהבת תשובות וסימני קריאה, אנסה כעת להשתמש במתודה שלה ולתת לכל אחת מהשאלות תשובה ברורה בעלת אמת "פשוטה ומוחלטת" ואף אדגים את דברי, לשם "הפנמה" ו"הקנייה" טובה יותר של החומר:

מהי עמדה או דעה?

התשובה  המוחלטת– לפי ספר הלימוד של תלמידיי ותלמידותיי, הבעת עמדה היא הבעת רעיונות סובייקטיביים שאינן בגדר עובדות אובייקטיביות ומוחלטות שניתן לאמתן באופן אמפירי.

לדוגמה – בספר הלימוד של תלמידיי ותלמידותיי בהיסטוריה כתוב כי האינדיאנים היו "ממורמרים" מהמפגש עם המתיישבים האירופאים. לפי התשובה שניתנה כאן נראה כי הדבר הוא עמדה. הרי כותבי הספר הציגו נקודת מבט שיפוטית, סובייקטיבית. תחושת ה"מרמור" של האינדיאנים איננה בגדר עובדה, ולא ניתן לאמת באופן אמפירי את תחושות אלה. בספר ישנה פרשנות של התנהגות האינדיאנים ולכן מוצגת בו עמדה.

מה נחשב במערכת החינוך הישראלית לעמדה פוליטית שאיננה רצויה?

התשובה המוחלטת  – לפי סעיף 19 לחוק חינוך ממלכתי למורה אסור לנהל תעמולה לטובת  מפלגה או ארגון פוליטי אחר בקרב תלמידיו ותלמידותיו. כלומר עמדה פוליטית היא  השפעה על הילדים והילדות להעדיף מפלגה או ארגון פוליטי זה או אחר.

לדוגמה – הבעת עמדה בנושאי לאום, בנושאים הקשורים באופן שאינו מפלגתי לסכסוך הישראלי-פלסטיני היא אינה הבעת עמדה אסורה.

האם ישנו יחס שווה לאיסור על הבעת עמדה, לגבי כלל העמדות?

התשובה המוחלטת – בפסק הדין "גדעון ספירו נגד נציבות שירות המדינה" קבע בית המשפט כי אין להגביל את חופש הביטוי של עובדי מדינה, אלא אם כן נוצרת ודאות של פגיעה באינטרסים אשר אותם הוא משרת. למעשה חופש הביטוי הוא מנת חלקם של עובדי מדינה ובפרט של מורות ומורים, עד לשלב בו ניתן לנבא פגיעה ב"אינטרסים" של הגוף אותו הם משרתים, כלומר משרד החינוך.

לדוגמה – הבעת עמדה לפיה מדינת ישראל השלמה שייכת לעם יהודי מקדמת את האינטרס של הגוף אותו משרתת המורה כיוון שהיא עשויה להגביר את המוטיבציה לגיוס לצה"ל וללחימה למען המדינה ולכן היא לגיטימית. לעומת זאת, הבעת עמדה מנוגדת עוללה לפגוע באינטרס הגיוס לצה"ל ולכן אינה רצויה.

והשאלה הגדולה – האם מקום הפוליטי הוא במערכת החינוך?

התשובה – בחוזר מנכ"ל משרד החינוך תשס"ט 8/א מצויין כי תאסר כל פעילות במוסד חינוכי במסגרת ישנה העברת ביקורת על השלטון ומוסדותיו. אי לכך, אם ה"פוליטי" הוא קיום התנגדות לשלטון, לכאורה ניכר כי התשובה לשאלה זו היא – לא. לצד זאת, אם לשלטון יש צורך בחיזוק עמדותיו הרי שהוא מכיר באפשרות לבקרו. לפיכך עצם אישור עמדותיו ופעולותיו הינה פעילות פוליטית, כיוון שהיא נובעת מתוך היכולת לבקרו. כך שבעצם ישנו מקום לפוליטי במערכת החינוך, אך רק אם הוא אינו מבקר את השלטון.

לדוגמה – ביקור באתרים ארכיאולוגיים בשטחים תוך חיזוק הנרטיב לפיו היהודים שלטו מאז ומעולם במקום, הוא נוכחות פוליטית רצויה במערכת החינוך.

מה למדנו?

1. עמדה היא כל פרשנות שהיא, ובמערכת החינוך קיימת פרשנות המוצגת כעובדות.

2. הבעת עמדות בכל נושא שאינו מפלגתי מותרת בביה"ס על פי החוק, אך בעצם היא מותרת רק אם היא משרתת את האינטרסים של השלטון.

3. הפוליטי אסור לכאורה במערכת החינוך, אך בעצם הוא קיים בצורת חיזוק השלטון, שהרי אף היא עמדה ואף היא פרשנות בפני עצמה.

אפשר לשחק במשחק התשובות וסימני הקריאה זמן רב. משרד החינוך עושה את זה יפה מאוד במתודיקה הלימודית שלו שהודגמה כאן, בחומר הלימודי שלו המציג עמדות כעובדות מוחלטות, כפי שהוצג כאן, ובאופן בו הוא משתמש בפעילויות העשרה להחדרת הנרטיב הרצוי לו. המשחק עובר לשלב הבא בסתימת הפיות של המורות והמורים שאינם משרתים את האינטרסים של משרד החינוך. אבל כאמור, טבעם של בני אדם הוא לשאול שאלות ולתהות ולהביע עמדות. ולא יאחר היום בו יקומו התלמידות והתלמידים וישאלו בעצמם את השאלות הקשות העולות מדרכי המשחק המכוער הזה. וביום הזה השיטה תפסיד והדמוקרטיה תנצח.

עכשיו אני מחכה למכתב.

 

נעמה

 

"הקניית ערכים" 

במסמכים חינוכיים רבים מופיע המונח "הקניית ערכים". תמיד חשתי חוסר נוחות עם הצירוף האוקסימורוני של שתי המילים הללו. "הקנייה" היא הרי מכירה בכוח של משהו מוגמר ואילו "ערכים" הם בדרך-כלל חוש מוסרי או אמונות ואלו הרי דברים אישיים, משתנים ונזילים. בניסוח מחשבותיי הבאות ארצה לעמוד על הבעייתיות שבהקניית הערכים ולהציע פתרון אחר ליצירת נפח עמוק ומשמעותי לחינוך.

ראשית יש לעמוד על מהותה החינוכית של ההקניה.  המילה "הקנייה", בבניין הפעיל, חוברת לגישה הביהביוריסטית בהפיכתה את הלומד לישות פסיבית המקבלת משהו "מן המוכן" וצריכה להכיל אותו. מעולם לא שמעתי שימוש במילה "הקנייה" בהקשרים שאינם חינוכיים. הרי מוכר שרוצה למכור משהו ללקוח יכול להציע את מרכולתו והלקוח יבחר האם לקנות או לא. רק בחינוך מסורתי ששואב מן הביהביוריזם, ניתנת לגיטימציה להכרחה של התלמיד לקנות את הערכים או את הלמידה המוצעת לו כאמת מוחלטת, מבלי אפשרות לערער או לבחון את המוצע לו.

רעיון האובייקטיביזם העומד בבסיס גישות רבות ללמידה, כגון הגישה הקוגניטיביסטית, בעייתי בפני עצמו בעיני, ותורם להפיכת הלומדים לפאסיביים בעת תהליך "הקניית הערכים". אמנם, בגישה הקוגניטיביסטית אין כוונה לנטרל את ההשתתפות של הלומדים בתהליך הלמידה, כמו בביהביוריזם, אך גם כאן ההישענות על יסודות אובייקטיביסטיים, לפיהם יש ידע ברור ומוחלט, אובייקטיבי, היכול להיות מועבר ללומד, מחזקת את התפיסה של הלומד כאדם המקבל משהו מן המוכן[1].

מכאן שרעיון ההקניה מייצג תהליך חינוכי שבבסיסו עומדות גישות הוראה הרואות בלומדים ובלומדות כלי קיבול לרעיונות המתבססים על אמת מוחלטת ונטולת אפשרות לערעור. כך הופכת מהותה של הלמידה להעברת תכנים בכוח מן גוף המחנך אל הנחנכים, תוך מניעת האפשרות למעורבות ויצירה אישית של הלומדים.

Image

לצד הבעייתיות שבתהליך הלמידה המונע מהקניית הערכים, ניתן לשאול שאלה "גדולה" וחשובה אף יותר – מהי מטרתו ומשמעותו של החינוך הנעשה בעת הקניית הערכים? במסגרת עיסוקי במהלך השנתיים האחרונות בחינוך פוליטי, אני מוצאת שהשאלה המרכזית הנמצאת בבסיס ההתחקות אחר חינוך פוליטי או אידיאולוגי היא – לשם מה, או אולי אפילו – עבור מי –  נעשה החינוך?

טענתי היא שגישה המעמידה את השורש ק.נ.ה במרכז תהליך למידה שלה, לא יכולה, בשום פנים ואופן, להיות גישה המשרתת את הלומד, כי אם גישה המשרתת אידיאולוגיות ורעיונות מסוימים, שעל הלומדים "לרכוש" כדי להיות "עשירים" יותר בהם. סמנטיקת הקנייה והמכירה פורצת את גבול הרטוריקה בלבד ומהווה ביטוי להלך מחשבה חינוכי שבמרכזו עומד הרעיון לפיו ישנה אפשרות ל"התעשר חינוכית" על-ידי השגת דברים מסוימים. דבר זה מקיים דיאלוג עם העולם החומרי בו אנו חיים ופונה אל הילדות והילדים – "רכשו עוד היום את הערכים המוצעים לכם וכמו עם בגד חדש תרגישו שווים יותר, פופולריים יותר, עשירים ומוצלחים יותר".

קשה להתעלם מהערך הבעייתי בפני עצמו ה"מוקנה" לילדים על-ידי גישה זו –  שידול לחומרניות ורכושניות. אך הבעיה לא תמה כאן כיוון שהאלוזיה, האינטר-טקסטואליות, המתקיימת בין עולם רכישת הערכים בחינוך לבין עולם הקנייה החומרית, מכילה מורכבות גדולה אף יותר: תרבות הצריכה בה אנו חיים משדרת לא פעם לקונים שקניית מוצר מסוים נעשית לטובת הצרכן, כאשר בפועל החברה אינה מעוניינת בטובת הצרכן כי אם בהפצת מוצריה ומותגיה. רעיון זה מושאל אל תוך ה"טקסט" של החינוך המקנה ערכים – הגוף המקנה לצרכנים, הלא הם הלומדים, את המוצר, הוא הערך, מעוניין בטובת הרוכש לא פחות מאשר הוא מעוניין במכירת המוצר, ובהפצת המותג. מהותו של המותג המופץ קשורה לרוב למפיצו – הלא הוא הגוף המחנך, (ובמערכת החינוך הכוונה היא לשלטון המדינה) המעוניין להפיץ את האידיאולוגיה השלטת ולמנוע חשיבה עצמאית של הלומדים וביקורתיות.

המתודה שבה משתמש החינוך הנעשה למען הפצת האידיאולוגיה של השלטון, הינה מתודה שבסיסה עומד רעיון אידיאולוגי בעייתי בפני עצמו. כאמור, השימוש בסמנטיקה של קנייה ומכירה מעודד גישה ניאו-ליברלית בחינוך. לאחר מספר שנים של הוראה אני יכולה לטעון כי הגישה הניאו ליברלית בחינוך מושרשת היטב במערכת החינוך הישראלית, על-ידי העיסוק האינסופי בהערכה ובמתן ציונים. במהלך "הקניית הערכים" מתרחשת הרחבה של הגישה הניאו ליברלית בחינוך, והתחרות בין הלומדים כבר אינה מוגבלת רק לתחום הציונים אלא יש לה משמעות אף בעולם הלמידה עצמו – העשיר יותר הוא המקבל יותר חומר מן המוכן, ה"ערכי" יותר.  מתודה זו – של "הקנייה" המעודדת התחרות על התעשרות בערכים, מעודדת חיקוי, תחרותיות ומדידה, ומדגישה כי מטרת החינוך איננו טובת הלומדים כי אם טובתה של המדינה במדיניותה הניאו-ליבלרית וביצירת תודעה המחייבת הסכמה עם האידיאולוגיה של השלטון. דבר זה מאפשר להשיב לשאלת מטרת החינוך ומהותו ואף לשאלה עבור מי הוא נעשה.

כדי לא להיות רק שלילית.. מה הפתרון?

            כיצד ניתן לפתור את בעיית הקניית הערכים ועדיין ליצור חינוך שלו משמעות ותוכן? הפתרון, לדעתי, טמון במעבר מהקנייה ליצירה. מעבר זה צריך להיות הדרגתי והוא אינו יכול להציב במרכזו גישה של רלטיביזם מוחלט. המנעות מעיסוק בערכים לא תפתור את הבעיה כי אם תתן פתח לחינוך של ילדות וילדים מבולבלים ופאסיביים וכך אנו שבים לאחת מהבעיות הנוצרות בהקניה. הפתרון, אם כך, טמון בעיני בכינון של חינוך פוליטי, הנותן למערכת כוח ומשמעות – חשיפת הלומדים לאמיתות מסוימות, אך לצד זאת מאפשר ללומדים בחינה אישית ויצירת תודעה בה לאותנטיות ולאמת הפרטית שלהם יש מקום משמעותי יותר מהאמת של המערכת ומטרותיה שלה.

 Image

 

מחקר שנערך באפריקה בשנות השבעים, בחן תהליך של למידה דרך "שוליאות" אצל חייטים. כמה נערים עבדו כשוליה אצל חייטים במשך כמה שנים ושם למדו לא רק תפירה של בגדים אלא מיומנויות חברתיות רבות – הם למדו על עולם המגדר ועל צורת החברה המעמדית בארצם, על-פי סוגי הבגדים השונים. לאחר שלמדו את מלאכת החייטות, יכלו הלומדים להתנסות ביצירת בגדים משל עצמם. בעת היצירה האישית יכלו הלומדים לערער על האמיתות שנחשפו אליהם באשר למגדר ולמבנה החברה תוך יצירת בגדים שזוהו עם מגדר או מעמד מסוים, למעמד אחר, למשל.  כך נוצר תהליך בו נעשתה למידה הרלוונטית לחיי הלומדים, אשר נתנה ללומדים חשיפה לאמיתות מסוימות אך נתנה להם גם אפשרות יצירה – גיבוש עמדה אישית והבעתה. שיטת ההוראה המכונה "שוליאות", קשורה לגישת הוראה אליה אני מתוודעת בשנתיים האחרונות – הנקראת "למידה סיטואטיבית". הלמידה הסיטואטיבית מחייבת את הלמידה והחינוך להיות קשורים ורלוונטיים לחייהם של הלומדים והלומדות – חומרי הלימוד נלקחים מחיי היומיום של הילדים והילדות ותהליך הלמידה מושתת על התמודדות עם המתרחש בסביבתו ובעלום מושגיו של הלומד. כך מתרחשת למידה משמעותית המאפשרת כינון של חינוך פוליטי – חינוך המביא את המתחנכים בו לכדי מעורבות בסביבתם אך איננו מקנה להם ערכים מוגדרים אלא מעודד אותם לחשוב וליצור.

כמורה להיסטוריה אני נתקלת, לא פעם, בניסיון "להקנות" ללומדים אמיתות שרחוקות מעובדה היסטורית ומהוות ביטוי לאידיאולוגיה של השלטון. האתגר האמיתי לאנשי ונשות חינוך המעוניינים ליצור חינוך של יצירה ושל מעורבות חברתית טמון ביצירת שיח עם הלומדים, שיעסוק בכך שלכל קנייה ישנו מחיר והמחיר של קניית ערכים מן המוכן הוא מחיר כבד מדי, גם בשביל החברה הבנויה ממורכבויות ולא מאמיתות חד צדדיות, אך בעיקר וחושב מכל, בשבילם. האתגר הוא לאפשר לילדות ולילדים לא לקנות את מרכולתה של מערכת החינוך ולתת להם ליצור מוצרי מחשבה משל עצמם.

 נעמה


[1] כמובן שבגישה הקוגניטיבסטית ניתן מקום נרחב לחשיבות העיבוד האישי של כל לומד את החומר. לצד זאת, להבנתי, אין הדבר אומר שהלומד מוזמן להציע משלו למשמעויות של החומר הנלמד, כאשר הלמידה נשענת על אובייקטיביזם. גם תהליך הלמידה הנבנה על היקשים לוגיים לא מבטל את הבעייתיות שבהבאה של חומר לימודי מן המוכן, לדעתי.

הערה  —  פורסם: 18 באוקטובר 2013 ב-פוסטים

מקורבנות לנקמה?

פורסם: 13 באפריל 2013 ב-פוסטים

המסר של ימי זיכרון במערכת החינוך

 

במידה רבה ניתן לומר כי ילדותו הקשה של היטלר, שכללה אלימות במשפחה, מוות של הורה ובהמשך גם מאבקי זהות, הובילה אותו לכדי גיבוש תחושת קורבנות אותה הוא תרגם לאלימות נוראית, שגעון גדלות ורצון לנקמה.
נראה לי שההבנה שאלימות נובעת לא פעם מתחושת קורבנות ידועה וברורה ואיכשהו בכל זאת היא נעלמת כל פעם שמגיעה תקופת ימי האבל והזיכרון בשנה, ומתחלפת, במערכת החינוך, באמיתות אחרות לחלוטין. את האמיתות הללו, שנמכרות לילדות ולילדים בטקסי הזיכרון בבתי הספר, ניתן לחלק למסרים סמויים וגלויים אותם אפרט מיד.
ראשית אטען שמרבית המסרים ה"ערכיים" המועברים לילדות ולילדים סביב יום השואה ויום הזיכרון מתבססים על הטמעה של תודעה קורבנית כלשהי אצל בני הנוער והילדים. הקורבנות מועברת דרך מיני אמצעים ויזואליים (כגון תמונות מהשואה) מילוליים (כגון שירי שכול) ואחרים, וכן נמצאת בבסיס הנרטיבים המסופרים לילדות ולילדים, כגון ההתמקדות בנרצחים היהודים בלבד בשואה או הצגת נרטיב בודד של הצד היהודי בכל מלחמות ישראל.
המסר הגלוי המועבר לילדות ולילדים לאחר הטמעתה של תחושת הקורבנות, הוא כי "מעז יצא מתוק" – מסר אופטימי המבקש לקחת את תחושת הקורבנות ולעורר גאווה לאומית בקרב הצעירים והצעירות במסגרת החינוכית. מסר זה מועבר בדרכים רבות ומגוונות,החל מהטקסטים הנקראים בטקסי הזיכרון השונים בהם נכחתי לאורך שנות ההוראה והלימודים שלי, הקושרים בין המוות, הפגיעה וההשפלה להקמתה של מדינת ישראל וכלה בחיבור המודגש שוב ושוב בביה"ס, בין יום הזיכרון ליום העצמאות או בין השואה ל"תקומה". בנוסף לכך, מסר זה פורץ את גבולות ימי הזיכרון ומעוגן בחינוך הפורמלי בביה"ס – בבחינת הבגרות בהיסטוריה, למשל, נעשה מעבר חד בחומר הנלמד, מתומה של השואה לראשיתה של הקמת המדינה, כך שהנרטיב הנרקם יוצר הבנה אצל התלמידות והתלמידים כי רק בעקבות השואה קיימת המדינה היהודית וכי כל התחושות הקשות וה"עליבות" של דמות היהודי בשואה נקוו אל באר היצירה והפרחת השממה בארץ ישראל.

images (16)

נראה כי מסר זה, המסר הגלוי, בא ליצור אצל הילדות והילדים תודעה של "מקורבן לגאווה", כאשר הקורבנות מעוררת תחושות של קיפוח, אפליה וחוסר אונים, שרבים בני הנוער שיזדהו איתן, והגאווה מרימה את המורל, משחררת את התחושות הקשות ויוצרת תקווה ושייכות.
דרך המעבר בתחושות הפרטיות של בני ובנות נוער, הופך מסר הקורבנות והגאווה לרלוונטי לעולמם של הילדות והילדים וכעת המסרים האמיתיים המבוקשים למערכת החינוך – הפטריוטיות, ההאחדה, אהבת הלאום נטולת סימני השאלה – יכולים להתקבל אצל הילדות והילדים.
בכל המפורט לעיל עושה שימוש המסר הסמוי הנמצא בבסיס יצירת הזיכרון הקולקטיבי בימי השואה והזיכרון. במסגרת המסר הסמוי, נשארת תחושת הגאווה והפטריוטיות בעינה, אך תחושת הקורבנות מתועלת למקום אחר לחלוטין – מקום שארצה לטעון כי הוא מסוכן.
במרבית בתי הספר התיכונים אמונים ילדי וילדות כיתות יא' יב' על טקסי יום השואה ויום הזיכרון. רגשות שונים, כגון הכעס העולה מהמראות הנגלים לעיניהם בנסיעה לפולין עם ביה"ס, או ההזדהות עם הצעירים הוצעירות ש"נפלו בקרב למען עתידה של המדינה", מועברים על ידיהם אל מאות אלפי בני ובנות הנוער היושבים בשמש ושומעים אותם קוראים את "מגש הכסף". כך נעשה גם במסר הסמוי מעבר מהאישי אל הכללי – תוך שתחושות כעס והזדהות מיתרגמות אצל בני ובנות הנוער לתחושות שליחות שבסיסן עומד הגיוס הקרב לצה"ל והאפשרות להיות חלק מהתהילה ומשינוי "הסוף של הסיפור" – הלחימה למען המדינה, הנקמה בעבר הכואב ויצירת עתיד "מתוק".
אפשר לדון רבות על מהותה של תחושת השליחות בבסיס הגיוס לצה"ל ולא אעשה זאת כעת. לצד זאת, אטען כי תחושת שליחות זו עלולה להיות מתורגמת לאלימות, קסנופוביה ועיוורון, כאשר היא נובעת מתודעה קורבנית ומנרטיבים כמו "משואה לתקומה". המסר הסמוי הנמצא בבסיס ימי הזיכרון במערכת החינוך, לדעתי, עושה שימוש בקורבנות כפתח לרצון לנקמה.
ונקמה היא תמיד מעשה אלים.

*חשוב לי להבהיר כי אינני באה לעשות כל השוואה בין אירועי תקיפה כנגד העם היהודי לבין כל אירוע עדכני כזה או אחר.

נעמה.

פוסט אורח מאת יערה רוזנבליט

*הכתיבה בשפה מסורגת ומכוונת לשני המינים ולכל מי שביניהם.

יש שאומרים שהתלמידים והתלמידות שלנו שאננים. מה שקורה ממש לידנו לא מעניין אותם/ן. הם עסוקים בעצמם, בחברות שיש להם או אין להם, במראה שלהם, במידת המקובלות שלהן בשכבה, וגם בציון שקיבלו בבחינה. המדינה הזאת המורכבת והמשוסעת מעניינת אותם בעיקר בשיעורי חינוך וגם אז לא ממש, לא באמת. שוויון יש רק בנטל הצבאי הם/ן למדו פעמים רבות מהוריהם ומוריהם. צה"ל אינו דבר שצריך להטיל בו ספק, מהגרי עבודה הם מסוכנים או סתם מסכנים, נשים כל הזמן רבות זו עם זו ויש נשים מצליחות בואו נתמקד בהן כי הרי כל מי שרוצה מצליח, לא?
בשיעורי תרבות ישראל אנחנו מדברות ומדברים על כל הנושאים האלה מתוך קריאה בטקסטים של התרבות היהודית וחיבורם ל"כאן ועכשיו" של החברה הישראלית. בשלב מסוים (אותו שלב ממש שחשבתי לעצמי האם אני ממשיכה בהוראה או מנסה לייצר לעצמי עולם אחר), נבט במוחי הקודח רעיון שמתממש בימים אלו. פרויקט שיוציא את התלמידים והתלמידות שלי משאננותם ויוציא אותם/ן לפעולה ממשית בעולם: "כוכב צדק"-פרויקט אקטיביסטי שהתחלתי השנה בפעם הראשונה בשיתוף עם צוות מחשבת ישראל ורכזת שכבה ט' של הכפר הירוק. הפרויקט החל בקבוצות קטנות בהן היו צריכים התלמידים לחשוב על "הקווים האדומים" שלהם בחברה הישראלית, לחקור אותם ואת הפעילות האקטיביסטית הנעשית בנושא ולהציגם לכיתה. בסוף התהליך שכלל דיונים רבים הסכמות וחוסר הסכמות, בחרה כל כיתה נושא אחד, הנושאים שנבחרו היו: שוויון בחינוך, מודל היופי, הבניות מגדריות, נגישות לנכים/ות, גזענות, דיכאון בקרב בני נוער, להט"בופוביה והפרדת דת ממדינה. לאחר מכן נדרשו הכיתות להכין פרזנטציות מושקעות לשכבה ובסופו של דבר בחרה השכבה, באופן דמוקרטי, נושא אחד: "מודל היופי". מסתבר שהעובדה שהם מתעסקים במראה שלהם היא מציאות פוליטית עגומה- האישי הוא לגמרי הפוליטי.

מתוך דף הפייסבוק של התלמידים: (קישור לדף הפייסבוק כאן)
"כולנו יודעים ויודעות מה זה מודל יופי- זו דוגמה אוניברסלית שאומרת שאנחנו צריכים/ות להראות בדרך מסוימת… מודל היופי מגדיר את המשתייכים למין הגברי להיות 'גבריים' ואת המשתייכות למין הנשי להראות ולהתנהג 'נשיות'.
ישנן בעיות רבות במודל היופי. אחת מהן היא דרגת החשיבות הגבוהה..וכך יוצר בטחון והערכה עצמית נמוכים ועיסוק מתמיד במראה שלנו. חוץ מזה, מודל היופי הספציפי הזה מגדיר את הרזון הקיצוני כאידיאלי וכך גורם לנערות ולנערים הפרעות אכילה. עוד בעיה היא שמודל היופי הופך בני ובנות אנוש לאובייקטים שאפשר להשתמש בהם מבלי לראות אותם כאדם שלם/ה וזו בעצם החפצה. ההחפצה מובילה ללגיטימיות של זנות. איך החברה שלנו הגיעה למצב שיחסי מין תמורת תשלום זה בסדר?
נשים שנקלעו לזנות סובלות מהשפלה, אלימות, אונס והטרדות. כשמראים לנו בטלוויזיה, בפרסומות ובעוד מוקדים ציבוריים שונים את האישה כחפץ, כמוצר פרסום, כדבר שאפשר לקנות אותו, זנות הופכת לתופעה לגיטימית, ויש אפילו שקוראים למסד אותה.
בנוסף לזנות, ההחפצה מובילה גם לאונס והטרדות מיניות, עוד שתי תופעות שאנו נלחמים בהם. נשים שהוטרדו או נאנסו עדיין לא מקבלות את הטיפול או היחס המגיע להם. עדיין יש אנשים החושבים שבנות הוטרדו\נאנסו בגלל הלבוש ה"חושפני" שלהם, נשים עדיין צריכות לפחד לצאת לבילויים בלילה או ללכת ברחובות מחשש שיטרידו אותן.
מודל היופי גם יוצר הבניות מגדריות בגלל שהוא קובע איך כל אחד מהמינים צריך להתנהג ומכאן גם יוצר הבניות מיניות הטרוסקסואליות (חברה הטרונורמטיבית).
אז אנחנו אומרות ואומרים- לא! לא נסכים להפרעות האכילה, להחפצה, להטרדות, לביטחון העצמי הנמוך, לזנות, לאונס וההבניות המגדריות והמיניות.
אם גם לכם או לכן נמאס ממודל היופי העכשווי או בכלל ומכל בעיותיו, הצטרפו למאבק שלנו!
עשו לייק לדף וחתמו על העצומה שלנו  לדרישה לבניית תוכנית לימודים בנושאי מגדר מגיל צעיר כאן.

התלמידים מכסים את המראות בבית הספר

בשיאו של התהליך אני רואה לנכון לכתוב את רגשותיי ומחשבותיי לתלמידים ולתלמידות שלי.

"תלמידים ותלמידות יקרים ויקרות,
אני כותבת לכם ולכן כדי לחשוף בפניכם מה אני מרגישה. נדיר שמורה כותבת לתלמידיה על רגשותיה, ועל אף שאני לא מלמדת את כולכם השנה וחרף העובדה שאתם עלולים לתפוס אותי כדמות בלתי משמעתית, אני מרשה לעצמי לחשוף מרגשותיי, ולא, זה לא למען הצלחת המאבק, אלא דווקא למען הצלחתנו האישית כבני ובנות אדם.
ובכן, מעולם לא יצא לי לקום לשום עבודה שהיא מאושרת ונרגשת כל כך כמו בשבועות האחרונים. אני אוהבת ללמד, בחרתי בהוראה ממקום של שליחות וגם ממקום של אהבה. זו הייתה בחירה מודעת וההחלטה הבוגרת הראשונה שעשיתי לאחר שהשתחררתי מהצבא. בשבועיים האחרונים הרגשתי שבחרתי נכון. החינוך הוא המעשה האומנותי, האקטיביסטי, והמעשי הכי נכון שיכולתי לבחור לעצמי. הבנתי את זה בזכותכן.
היכולת שלכם להתחבר לנושא, להעמיק, ללמוד ולחקור אותו בצורה רצינית התגלתה בכל תפארתה; הברק בעיניים, שמחת ההצלחה, ההבנה שלכם שאתם באמת יכולות ויכולים לשנות את חלקת האלוהים סביבכם מרגשת אותי. נכון, שבתחילת השנה כשהצגתי את התוכנית הגדולה שניסחתי בדמיוני בקיץ הייתם קצת סקפטיים, אמרתם לי "מי יקשיב לנו?" "אנחנו רק ילדים", או שאולי חשבתם לעצמכם, 'עוד דיבורים', ו'זה בטח לא למבחן ולא נקבל על זה ציון אז עכשיו כשהמורה מדברת, יש לי חמש דקות של שינה בעיניים פקוחות'. אבל זה עבר, זה עבר עם כל רגע של הצלחה, עם כל רגע של הבנה שאתם באמת יכולים להביא לתזוזה בראייה של א/נשים את העולם.
אם יש עד כה הצלחה לפרויקט היא העובדה שרבים מכם/ן מאמינים ומאמינות בעצמם ובכוחה של קבוצה לשנות את המציאות הקיימת.
אם יש הצלחה נוספת היא העובדה שהצלחתם בשבועות האחרונים לייצר קשרים בין אישיים בשכבה שלא היו קיימים קודם,
אם יש עוד הצלחה היא העובדה שהצלחתם להשתחרר מאגו בכך שלמרות שלא בחרו בנושא שהעסיק אתכם מצאתם לנכון לקחת חלק בנושא שמעסיק אחרים ולבנים שבכם/ן- להיות סולידריים עם מאבקן של אחרות (גם מתוך הבנה שהשינוי יטיב גם עמכם),
אם יש עוד הצלחה היא שלרבות ורבים מכם הנושא היה מספיק חשוב כדי שתהפכו לאוטודידקטים ובלי שאטיל עליכם משימות קראתם, החכמתם, חקרתם, מצאתם, הבנתם, הפנמתם, למדתם, התמלאתם ברעיונות, פיתחתם דעה על נושא.
אם יש עוד הצלחה היא העובדה שאתן לומדות לבטא את עצמכן, בפייסבוק, בכיתה, ברחוב, מול חברות וחברי כנסת, בתקשורת, מול אקדמאיות.
אם יש עוד הצלחה היא העובדה שהבנתם שיש עמדות מורכבות, לא הכל פשטני ושלא כולנו חייבים לחשוב על "מודל היופי" או על כל נושא שבעולם בדיוק אותו דבר כדי לעבוד יחד.
אם יש עוד הצלחה היא שהמורה שלכם/ן מעוניינת להישאר במערכת החינוך הישראלית למרות המחשבות על המערכת ועל חינוך בכלל כמדכאי מחשבה, יצירה ואהבה והרצון שלי לעזוב ולהתחיל תנועה של "מערכת שחרור".
אם בפמיניזם עסקינן, אז הנה שיעור קטן על מחשבה פמיניסטית: אודרי לורד שהיא פמיניסטית- לסבית- שחורה, מדברת על כלי האדון, היא טוענת (ואני מפשטת כעת את כתיבתה, למרות שאנחנו לומדות לחשוב מורכב) כי "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון", כלומר בכדי לייצר שינוי בעולם אנחנו לא יכולות ויכולים להמשיך להשתמש בכליו של זה שמחזיק בכוח, היא אומרת את זה בהקשר הפמיניסטי. אי אפשר "לעשות" פמיניזם אם בתוך התנועה עצמה אנחנו ממשיכות לדכא מיעוטים ולא לראות את החיובי שבשוני, ממש כשם שגברים עשו לנשים לאורך ההיסטוריה בכך שדיכאו אותן כמיעוט, הפמיניזם חייב להתעלות מעל זה ולייצר "כלי עבודה" חדשים.
מה המעשה החינוכי הרדיקלי שלי אם אני מייצרת אותו מתוך המערכת אותה אני רוצה לפרק? האם מקומי בבית הספר או שמא עליי לבנות אי של שחרור? בזכותכם/ן הבנתי שכדי לייצר אי של שחרור אני זקוקה לכם/ן ואתם, אתם נמצאים בבית הספר. אנחנו יכולים/ות לייצר איים שכאלה בשיעורים שלנו, אנחנו יכולות לייצר אותם בפעולות דומות לפעולה שאנחנו מייצרים היום. אנחנו משתמשים במתודות שהמערכת והמוסד השחוק אינם מכירים – וזה ניצחון וזוהי הדרך לשינוי.
תלמידים ותלמידות יקרים, אני מאושרת שהכרתי אתכם, שאתם הכרתם אותי. אני מאושרת ללמד אתכם/ן. אני גאה בכם/ן על הכוח, על הנפש, על האנרגיות, על העומק, על התשוקה, ההתמדה, האחריות, האהבה, ועל כל מה שיש בכם/ן.
אסיים את המכתב באמרה של מורות: "ישר כוח".

יערה,
המורה שלכם/ן לתרבות ישראל.

מחשבות על החלטתו של שר החינוך לתגמל מורים על פי אחוזי הגיוס לצה"ל

כשהייתי בכיתה יא' יצאה השכבה שלי לשבוע גדנ"ע. המחשבה על החזקת נשק צרמה לי ולא הסכמתי לצאת. הושבתי לשיחה עם רכזת השכבה שהסבירה לי ש"זה מאוד לא מקובל" ושלחה אותי, כעונש, להכין עבודה על חיל האוויר.
לאחר שלוש שנים מצאתי את עצמי עומדת בחצר בי"ס "אחווה" ברמלה. מוקפת בילדים וילדות צעירים, שרואים בי מודל לחיקוי שלהם. המורות שלהן, שהיו צריכות להתמודד עם ארבעים ילדות וילדים בכיתה, לא יכלו לפנות להם זמן. אבל לי היה זמן, הייתי מורה חיילת. הייתי הדמות החינוכית שלהם, במדים.

ההחלטה של שר החינוך גדעון סער, לתגמל את המורים (כאן וכאן), המורות ובתי הספר לפי אחוזי גיוס, מסוכנת ומחרידה בעיני לא רק בגלל היותו של צעד זה נדבך נוסף בדרך לחברה מיליטנטית המקדשת את הצבא והופכת אותו למרכז בורא הוויה, תרבות ושפה הישגית. ההחלטה הזו מסוכנת לא רק כיוון שהיא מחדדת את אופיה של החברה בישראל כחברה פטריארכאלית שבה נמדדת הצלחה ביכולת להיות לוחם טוב יותר, לא מגן כי אם יוצא אלי קרב, חמוש, לוחמני, חסר רגישות ומודעות אל סבלו של האחר, קהה חושים. מעל לכל ההחלטה הזו מטרידה את מנוחתי מתוך היותי אשת חינוך המאמינה בכך שמטרתה של מערכת החינוך היא לקדם את הילדים והילדות למיטבם כבני אדם.

img_1974

מערכת החינוך אינה אמורה להיות כלי שרת בידי אידיאולוגיה זו או אחרת, ובפרט אינה אמורה להיות מערכת טרום צבא המאפשרת למדינה לאמן היטב מנטלית ותודעתית-תרבותית את ילדיה וילדותיה לקראת השימוש בהם. מערכת החינוך צריכה לקדם ילדים וילדות, קודם כל, למיטבם האישי. כבני אדם.

כאשר אני בוחנת את מערכת החינוך שבה "סרבנות גדנ"ע" היא סטייה, מערכת חינוך שבה הדמות החינוכית הראויה לילדות וילדים במצוקה היא חיילת במדים, מערכת חינוך שבה מורים יתוגמלו לא על היכולת שלהם לקדם ילדים וילדות לאושר ולמימוש עצמי וחברתי, אלא לשירות המדינה וצעדיה הפוליטיים, כאשר אני בוחנת מערכת חינוך כזו, נראה לי כל הסיפור הזה כתכנית ריאליטי אחת גדולה: "חייל נולד" אם תרצו. במצב כזה מערכת החינוך אינה מערכת תהליכית בה צומחים הילדים והילדות, מתפתחים, חווים התקדמות ורגרסיה, מתבגרים ונהיים צעירים חולמים ומשכילים. אלא, מערכת החינוך היא תחרות. תחרות שבסופה מנצח החייל הקרבי יותר, הלוחם הטוב יותר, האדם העיוור יותר, האכזרי יותר, הקסנופוב יותר.

תכנית זו מתחילה כבר בביה"ס היסודי, ויש שיאמרו כבר בגן, כאשר הילדים והילדות נבחנים בקרבה שלהם ללאום. תוך צביעת דגלים קטנים ושירת ההמנון, מתחילים בתהליך ניפוי כל אלה שאינם חשים הזדהות עמוקה, או אלה שהנוכחות של מורה במדים נראית להם זרה. בתיכון ממשיכה התחרות על שלל שלביה המלהיבים – הגדנ"ע, אימוץ האנדרטאות וקידוש השכול ועוד ועוד. מי שיעז להראות פקפוק באחד מהסמלים או השלבים ימצא עצמו מחוץ למרוץ. אבל תכנית הגמר החגיגית מתרחשת עם סיום יב' – שם נבחנים המועמדים על הדרך שעשו באופן אחיד להפנמת התודעה המיליטנטית העיוורת, על יכולתם להיות החיילים הטובים, הממושמעים והאחידים ביותר, על יכולתם להשתבץ היטב למשבצת שיעדה להם המדינה, שהיא כאמור – המפיקה של תכנית זו, בה מערכת החינוך היא רק הבמה.
הבעיה העיקרית טמונה בכך, שבניגוד לתכנית ריאליטי, כאן 15 דקות התהילה של המתמודדים אינן מתמוססות באוויר עם תום שידורי התכנית וכאשר נכבה את הטלוויזיה לא נראה את פניהם המביכות יותר. כאן תהיה זו החברה שבה נאלץ לחיות חברה שטופת מוח ומעוותת. כאן יאלצו מאות אלפים של צעירים מבולבלים, כמוני, לתהות לאחר שחרורם – לשם מה, להתמודד עם הכאב שגרמו ובעיקר – עם מי שנהיו, עם מי שנהייתה החברה הזאת, המיליטנטית, הפטריארכאלית, העיוורת.
ובנוסף לכל זה ישנם המורות והמורים, שאינם מנטורים בתכנית כזו כי אם פועלים עייפים, שעמלים מסביב לשעון כדי לסגור את החודש עם המעות שיקבלו אם ייצרו יותר בובות זהות ואחידות. וכאן כמובן ניתן לשאול מה זה עושה למעמד המורות אבל מעל לכל – מה זה אומר על טיבו של החינוך ועל תפקידו? מה זה אומר על מערכת החינוך? שתלויה על חוטים המוזזים בידי שר החינוך המשחק בה כרצונו ומעלה שכבות של אבק על מטרותיה המקוריות – לחנך א/נשים להיות אנושיים.

כך שלצד הבעיות הרבות שמביאה החלטתו של סער לתגמל מורים על-פי אחוזי גיוס, בעיות בהן נגעתי קצת, כמו מיליטריזם בחברה, ובעיות בהן לא נגעתי כלל כמו חוסר שיוויון והעמקת הפערים בין יהודים וערבים, למשל, בעיה שאותי מדאיגה בתור אשת חינוך היא הצבעתו של צעד כזה על הפיכתה של מערכת החינוך לזרוע מבצעת של שלטון מטורף זה או אחר.

במידה רבה מערכת חינוך של חברה לאומית תמיד תשרת את מטרותיה של המדינה. כזו היא גם מערכת החינוך הממלכתית שלנו. אך על המנעד שבין הרצון לסמליות קלה ולרפרוף של מכחול לאומי במשבצות החינוך הבלתי פורמלי, לבין גיוסה של המערכת כולה למען הלאומיות, איבדנו כבר מזמן את האיזון. כמו בחברות חשוכות ביותר, כמו בחברות טוטליטירות מסוכנות,
וזה מה שהכי מדאיג אותי.

נעמה.

("חדש בגני הילדים: טקס הנפת הדגל ושירת התקווה" לקישור לחצו כאן)

בעיות שונות ומשונות יש במערכת החינוך לגיל הרך במדינת ישראל.

מכל קבוצות הגיל השונות, הגיל הרך הוא הסובל ביותר מהפרטת מערכת החינוך, כאשר הורים צריכים/ות לבחור בין חינוך ברמה גבוהה לילדיהם וילדותיהם, שיעלה כמו השכרת דירה נוספת, לבין גן ציבורי בו יש 40 ילדות וילדים עם מעט מאוד נשות ואנשי צוות, על מנת לשמור את כספם לשיעורים פרטיים שלהם יזדקקו בעתיד.
בעיות נוספות קיימות במערכת החינוך בגיל הרך, כגון חוסר בכמות גנים וכמות של אנשי ונשות צוות שתפסיק להחלת חוק חינוך חובה חינם מגיל 3, חוסר בפיקוח על פעוטונים ומשפחתונים, אנשי ונשות צוות שלא מוכשרים לעבודה בחינוך ועוד.

שר החינוך גדעון סער מודע לבעיות הללו, אבל הוא גם מודע לכך שבמדיניות צריך להיות סדר עדיפויות, לכן הוא ישב וחשב ולבסוף הבי מה הבעיה העיקרית והחשובה ביותר. שמח תפס את ראשו בשתי ידיוכיצד לא חשב על זה קודם? הבעיה החשובה מכל היא שילדי וילדות הגן לא מספיק ציונים ומחוברים לשורשי עמם! לכן הוא החליט, שהפרויקט החשוב שהוא הולך לקדם בתחום הגיל הרך הוא קידום מערכי למידה בגנים על המורשת היהודית הלאומית, שיכלול טקס של פעם בשבוע של שירת התקווה, והנפת דגל ישראל.

בעיות ההפרטה, איכות החינוך והפיקוח יכולות לחכות, העיקר שהילדים/ות יהיו ציונים/ות.

הערה  —  פורסם: 23 באפריל 2012 ב-עניינים פוליטיים ואידאולוגיים אחרונים במערכת החינוך